למען החטופים
משחקי המכביה ה־22 ננעלו לא מזמן גם בהרצליה. במשך ימים ארוכים העיר התמלאה בגמרים בינלאומיים, מרוץ הלילה "Maccabi RUN" ותחרויות כדורגל, כדורסל, בדמינטון, קט־רגל ושחמט, שהפכו אותה למוקד ספורט יהודי תוסס – חלק מהמפעל המכונה "האולימפיאדה היהודית".
מתוך אווירת החגיגה הזו אנחנו חוזרים אל הבית שבו נפגשו שני חזונות גדולים של היישוב העברי. תושבת העיר עדנה יקותיאלי כהן היא בתו של יוסף יקותיאלי, הוגה רעיון המכביה ומגשימו. היא גם נכדתו של עקיבא אריה ויס, מיוזמי ומייסדי "אחוזת בית" – הגרעין שממנו נולדה תל אביב, העיר העברית הראשונה.
עדנה פתחה עבורנו את דלת ביתה בהרצליה. שם, בין אלבומים משפחתיים, שלושה ספרים שאביה כתב בגיל הפנסיה ותמונות מהימים הראשונים של משחקי המכביה, נולד ראיון מרגש על תקופת היישוב היהודי בארץ ישראל בימי האימפריה העות'מנית והמנדט הבריטי ועל הדרך שבה חלום של נער מיפו הפך למסורת שמגיעה היום גם לעיר שלה.
מי היה יוסף יקותיאלי?
איך היית מציגה את אבא שלך לקוראים?
אבא שלי היה איש חלומות ואיש מעשה. הוא לא רק חלם על כינוס ספורט יהודי עולמי, אלא גם הגה, ארגן והקים את המכביה כמעט מאפס, בלי משאבים גדולים ובלי תפקידים נוצצים.
מאיפה הגיע הרעיון של "אולימפיאדה יהודית"?
כנער ביפו, בערך בגיל 15, הוא קרא חוברת על האולימפיאדה בסטוקהולם 1912 וגילה שיש ספורטאים יהודים שמתחרים וזוכים במדליות בשם מדינות אחרות. אז הוא שאל את עצמו למה משלחת ספורטאים מארץ ישראל לא תשתתף באולימפיאדה? בינתיים פרצה מלחמת העולם הגדולה והגשמת החלום נדחתה.
מה קרה לחלום הזה בתקופת מלחמת העולם הראשונה?
הוא גויס לצבא העות'מאני, שירת כמדריך לחינוך גופני וכמתורגמן בשכם ובדמשק, ולבסוף הוגלה לאנטליה לעבודות פרך – כפי שהוא מתאר בספר "מגולה לגאולה". למרות כל זאת החלום על השתתפות באולימפיאדה לא נעלם, הוא פשוט המתין עד שיתאפשר שוב לפעול.
איך הוא חזר מהמלחמה אל הרעיון של המכביה?
אחרי שחזר לארץ והשתלב שוב במוסדות כמו "המשרד הארצישראלי" ו"ועד הצירים", הוא המשיך להיות פעיל במכבי והתחיל שוב לחשוב איך להפוך את החלום למציאות. בהתחלה ניסה להביא משלחת יהודית לאולימפיאדה, וכשזה לא צלח – עבר לרעיון של משחקים יהודיים נפרדים, "מכביאדה", שהפכה בהמשך למכביה.
הדרך למכביה הראשונה
מי תמך בו ומי ניסה לעכב אותו בדרך למכביה?
היו לא מעט עיכובים: הבריטים לא התלהבו, מנחם אוסישקין, יו"ר הקרן הקיימת לא רצה לסייע, וגם בתוך מכבי היו כאלה שראו בו "יוסף בעל החלומות" בלגלוג. לצד זאת היו גם תומכים, ובקונגרס מכבי העולמי בצ'כוסלובקיה ב־1929 התקבלה ההצעה לקיים את המכביה הראשונה בארץ ישראל.
למה נקבע התאריך דווקא ל־1932, ומה הקשר לבר־כוכבא?
ההחלטה הייתה לקיים את המכביה הראשונה באביב 1932, לציון 1,800 שנה למרד בר־כוכבא, מתוך רצון לחבר בין גוף חזק, ספורט וגבורה היסטורית יהודית. אבא שלי היה קורא הרבה היסטוריה, והוא ראה חשיבות בחיבור בין הספורט לבין הסיפור הלאומי.
איפה התחיל בפועל "משרד המכביה"?
לא בבניין גדול, אלא בסלון הבית שלנו, ברחוב יבנה 19 בתל אביב. שם הוא פתח את "משרד המכביה", כתב מכתבים, הכין טפסים, הדביק בולים – הכל מהכיס הפרטי.
לעזרתו הגיעו לסייע גם מתנדבי מכבי מהארץ ומחו"ל. עבודתו של אבי היתה התנדבותית וכמובן שבנוסף היה עליו לעבוד לפרנסת המשפחה רעייתו ושלושת ילדיו. לימים, המשפחה גדלה והורי היו הורים לשישה ילדים, ארבעה בנים ושתי בנות.
איך נולדו מסעות האופנוענים, "מבשרי המכביה"?
בימים ההם, 1930-1931 בהיעדר תקשורת "מתפוצצת" כמו היום, עלתה השאלה: איך לעודד את הספורטאים היהודים להשתתף במכביה. אבי הגה רעיון מהפכני: מסע תעמולה למכביה על גלגלים. האופנוענים נסעו ברחובות הראשיים של הערים, התקבלו בהתלהבות רבה ונערכו לכבודם קבלות פנים חגיגיות. המסע היה מוצלח מאד ובאירופה התחילו ההכנות למכביה.
המכביה הראשונה, כפי שהיא משתקפת בזיכרון ובספרים
איך את מתארת את פתיחת המכביה הראשונה, לפי מה שקראת ושמעת?
המשלחות התאספו על יד גימנסיה הרצליה, היום מגדל שלום. צעדו ברחובות תל אביב אל האצטדיון שהוקם בחולות ליד שפך הירקון. בהיעדר כבישים סלולים באותם ימים, חלק מהצעדה הייתה על חולות הים, בואכה לאצטדיון שבנייתו הושלמה ימים ספורים לפני טקס הפתיחה. אנשים עמדו על המרפסות ומחאו כפיים – תחושת חגיגה לפני קום המדינה, תחת שלטון בריטי שלא היה ברור שיאשר אירוע כזה.
אבי כתב בספרו: "היום הגדול של המאורע, שאותו חזיתי, עליו עמלתי נלחמתי ללא הפוגה בעשר השנים האחרונות, הגיע. לאחר הטכס, חמקתי לאחת הפינות החבויות שבאיצטדיון ודמעות אושר זלגו מעיני שזכיתי לראות את החלום חיי מתחיל להתגשם. עתה הייתי בטוח בהשתתפות ספורטאינו במשחקים האולימפיים המודרניים והנפת דגלנו הלאומי בין כל דגלי אומות העולם, יתגשמו אף הם בקרוב."
ואכן באולימפיאדת הלסינקי ב 1952 אבי זכה לצעוד באיצטדיון עם משלחת ישראל.
כמה ספורטאים ומדינות השתתפו במכביה הראשונה?
בפתיחת המכביה הראשונה השתתפו כ־390 ספורטאים מ־18 מדינות, ביניהן ארצות הברית, בריטניה, גרמניה, פולין, ארץ ישראל וגם מצרים, סוריה, לבנון וטוניסיה. עבור אבא שלי זו הייתה הוכחה שהרעיון של "אולימפיאדה יהודית" יכול באמת להתקיים.
איך את מרגישה כשאת משווה בין המכביה הראשונה לבין הטקסים של היום?
במכביה הראשונה, לפי מה שקראתי בעיתונות התקופה, הייתה חגיגה עממית. לאירוע הגיעו מכל קצוות הארץ. לאורך מסלול צעדת המשלחות ברחובות הם התקבלו בהמוני אנשים שהריעו להם.
כשהסתכלתי בטלוויזיה על הטקס השנה, הוא נראה לי יותר יותר "שואו" מודרני, עם מוזיקה באנגלית, מאשר חגיגה של תרבות עברית ויהודית כמו בעיניו. אני חושבת שאפשר לשלב בין הפקה מודרנית לבין זיכרון היסטורי, בלי לוותר על השורשים.
זיכרונות אישיים מהבית
מה את זוכרת ממנו כאבא בבית, לא כאיש ציבור?
אני זוכרת אבא שדואג לעזור לאמא, לבית ולמשפחה. אבא שהכין לנו סנדוויצ'ים בבוקר לפני לכתנו לבית הספר. אבא שעם פרוץ מלחמת העולם השנייה הלך בבוקר להצטרף לצבא הבריטי וחזר בערב הביתה עם קנה סוכר חבוי מתחת למעילו. זה לא היה רובה כפי שחשבנו לרגע. מפאת גילו המבוגר סרבו לגייסו.
כאן גם המקום לציין שלאמא זכויות רבות בהצלחות של אבא. הורינו, יוסף ויהודית, שניהם גדלו במשפחות ציוניות וחנכו אותנו ברוח זו. בילדותנו, הרבו לספר לנו על ילדותם ונעוריהם בארץ, ובעצם כך שמענו ממקור ראשון על ההיסטוריה של ארצנו.
אני זוכרת אבא מאוד צנוע שלא רדף כבוד. הוא תמיד אמר שהוא מעדיף להיות מזכיר ולא נשיא, כי המזכיר עובד והנשיא זה בעיקר תואר. הוא לא הרבה לספר לנו על אסיפות ודיונים, הבית היה מלא בעניינים אחרים – שישה ילדים, דאגות יומיומיות.
יש לך זיכרון מסוים שקשור לשגרה היומיומית שלו?
אחד הדברים השגרתיים שאני זוכרת: אבא היה יורד כל בוקר לתיבת הדואר, עולה עם העיתון, מכין לאמא שלי כוס תה ומניח לה את העיתון ליד המיטה.
ככה זה היה עד לאותו בוקר נורא בערב פסח תש"ח. שמעתי צעקות. רצתי לחדר השנה של הורי. העיתון היה מוטל על המיטה. ראיתי כותרת. 22 נפלו בקרב על מבצר נבי יושע. מתחת הייתה רשימת הנופלים. אמנון אחי, היה ברשימה.
איך השפיעה נפילת אמנון על הבית ועליו?
כמובן שהנפילה של אמנון היתה שבר קשה. הייתה הבנה שזה היה כורח השעה. בכל טקס רשמי שאבא השתתף בו, הוא ענד סרט שחור על שרוולו. הורינו לא הגבילו אותנו. היינו בתנועות נוער ובצבא כמו כולם. ההורים וכל אחד מאתנו חקק בליבו את כאבו בדרכו.
במכביה השלישית בשנת 1952 הורי יהודית ויוסף תרמו את דגל המכביה לזכרו של אמנון אחי, מ"כ בפלמ"ח שנהרג בקרב לרגלי מבצר נבי יושע. (היום, מצודת כ"ח) הדגל הוחלף פעמים אחדות אך ההקדשה של הורי נשארה בלשון המקור. ההנצחה בדגל המכביה הייתה דרך לחבר בין הכאב המשפחתי לבין המפעל הציבורי שלו.
האם הייתם הולכים איתו לאירועי ספורט ולמכביות?
כילדים ליווינו אותו לאירועים שונים, אבל הוא לא עשה מזה פולחן סביב עצמו. הוא המשיך לעבוד, יזם את מרוץ איש בנימין, המרתון הישראלי, הקים את ארגון ותיקי המכבי ועוד.
ספרים, "בעל החלומות" והזיכרון
אבא שלך כתב שלושה ספרים, ואת עצמך כתבת רומן היסטורי. מה עומד מאחורי זה?
אבא שלי כתב בצאתו לפנסיה את "יובל ומעלה" בשלושה חלקים. בראשון, מגולה לגאולה, הוא מתאר את עליית המשפחה לארץ, שירותו בצבא הטורקי, עבודתו במשרד הא"י. בשניים האחרים הוא מתאר את יוזמת המכביה והגשמתה, ייסוד התאחדות הספורט, התאחדות הכדורגל, הוועד האולימפי, עריכת "אספקלריה של הספורט", הדרך לאולימפיאדה, השתתפותו במשלחת האולימפית בהלסינקי ויוזמות רבות נוספות.
הספר שלי, שנקרא "בעל החלומות", הוא רומן היסטורי על התקופה, המבוסס על מה שהוא כתב ועל מחקר בעיתונות, אבל זאת כבר יצירה ספרותית ולא תיעוד היסטורי.
יש גם סרטים וקטעי וידאו עליו – מה חשוב לך מתיעוד כזה?
בערוץ הספורט צילמו ראיון עם אבי לפני שנים ומאוחר יותר ראיון אתי מספרת על אבי. אני ערכתי סרט וידאו מהקטעים הנ"ל, מקטעים שמצאתי בארכיון המכביה ע"ש יוסף יקותיאלי ומתמונות משפחתיות. שם הסרט "יוסף מגשים החלומות" ואפשר למצוא אותו ביוטיוב (קישור פה בכתבה).
בסרט, בין השאר, ניתן לראותו במכביה ה 11 מובל בג'יפ, לשמוע את דבריו אודות המכביה, קטעים ממסע האופנוענים, ועוד. על כל אלה זכה לקבל את פרס ישראל ב 1979 על מפעל חיים.
המכביה היום, הרצליה ומה הלאה
איך את מרגישה כשהמכביה הגיעה גם להרצליה, עיר מגורייך?
זה משמח לראות את המכביה מתרחבת ומגיעה גם להרצליה, כי זו הזדמנות לחבר בין הסיפור המקומי כאן לבין הסיפור הגדול של הספורט היהודי והציונות. הייתי רוצה שהעיר תזכור גם את מי שעמד מאחורי החלום הזה, ולא רק את האירועים עצמם.
מה היית רוצה שישמעו בטקס נעילת המכביה השנה?
הלוואי שיגידו בפשטות את שמו: "יוסף יקותיאלי, הוגה ומייסד המכביה הראשונה". זה בעיניי המינימום של צדק היסטורי – הזכרת האדם שחיבר בין נער ביפו, חייל בצבא זר, מזכיר מתמיד ואיש חלומות שהצליח להפוך אותם למסורת.
איזה מסר היית רוצה להעביר לדור הצעיר בהרצליה דרך הסיפור שלו?
שחלום גדול דורש הרבה עבודה קטנה: מכתבים מהבית, ישיבות, מסעות ארוכים, ובעיקר לא לוותר כשמכנים אותך "בעל החלומות" בציניות. אם לוקחים את זה ברצינות, המכביה היא לא רק אירוע ספורט חגיגי אלא שיעור על חזון, אחריות ויכולת של אדם אחד להזיז עולם שלם.
חזון, ציונות ומפעל חיים
הראיון עם עדנה יקותיאלי כהן הוא יותר מסיפור נוסטלגי על אב אחד ועל מפעל חיים; הוא מחבר בין הרצליה של היום, שמארחת גמרים בינלאומיים ומרוצי לילה, לבין חזון ארוך טווח של עיר חופשית, פתוחה וקהילתית שמקבלת אליה ספורטאים וקהילות מכל העולם.
כמו שבמרכז חזון המכביה של יוסף יקותיאלי עמדו תרבות הגוף, תרבות הרוח, אהבת הארץ והרעיון שיהודים מכל העולם יבואו – ויבקשו להישאר – כך גם הרצליה מבקשת לראות בעצמה בית טבעי לספורט, לזיכרון ולהשראה אזרחית.
אולי זו המשמעות העמוקה ביותר של הקיץ הזה בעיר: בין אצטדיון הרצליה, רחובות המרוץ והבתים הפתוחים למפגשים, מתחדשת החוליה שבין חזון המכביה לבין חזון הרצליה – שני חלומות מקומיים שהפכו לסיפור גדול הרבה מעבר לגבולות העיר, כשספרים כמו "מגולה לגאולה" והרומן "בעל החלומות" מזכירים לנו שהיסטוריה ותרבות נכתבות גם מהמילים ומהזיכרונות שנשמרים בתוך בתים פרטיים.
- "מִגּוֹלָה לַגְּאֻלָּה" ספרו הראשון של יוֹסֵף יְקוּתִיאֵלִי, מודגש לציבור בפרויקט השימור "בן יהודה": benyehuda.org/read/2643
- כתבת וידאו אודות ימי ראשית המכביה בתאגיד השידור כאן 11.
- מבט | ותיקי המכביה הראשונה – הספורטאים שלקחו חלק במשחקי המכביה בשנת 1932 בפגישה מרגשת וחובקת דורות כתבת וידאו משנת 01.05.1977.
