בתיה הולין, שורדת הטבח בכפר עזה, בנאום מטלטל בהפגנת מוצ"ש בהרצליה

אנו נרגשים לשתף בנאום המלא של בתיה הולין, מהפגנת מוצ"ש בהרצליה, ב-30 למרץ. סיפורה האישי של הולין ששרדה את הטבח בכפר עזה, ב-7 באוקטובר, כאשר היא ובעלה חולצו מביתם תחת אש, לאחר 26 שעות, ללא מים ואוכל.

הפגנות מוצ"ש ברחבת שער העיר בהרצליה מתקיימות מידי שבת בשעה 19:30 בתיאום העירייה והמשטרה. הביאו מכרים/חברים ובואו בהמוניכם!

אני בתיה הולין, 50 שנים חייתי בכפר עזה ובניתי בית וקהילה שהיו פניה היפות של מדינת ישראל. לאורך כל שנותי, למרות המלחמות וחוסר הביטחון, האמנתי שאפשר יהיה לחיות בדו קיום עם שכנינו. עשיתי זאת הלכה למעשה.

ב 5 השנים האחרונות צילמתי את כפר עזה וסביבתה הקרובה, תמונות צבעוניות של אופטימיות ותקווה. בפברואר 2023 הצגתי את התמונות הללו בתערוכה שקראתי לה "בינינו" עם שותף מעזה שהציג תמונות מצידה השני של הגדר. כשנוצר הקשר בינינו, סיפר לי שהוא חייב להשתתף בתערוכה שלי כי הוא חייב להביא לידיעת העולם שלא כולם בעזה טרוריסטים ויש אנשים בעזה שרוצים לחיות בשקט ובשלווה, ואני שתיתי את דבריו בצמא.

בבוקרו של השבעה באוקטובר הכל נגדע באבחה חדה אחת. בין כל האירועים הקשים של אותו יום גם השותף שלי מעזה ניסה לרצוח אותי.

בשעה 6:29 בבוקר

כשרצנו, בעלי ואני לממ"ד, ראיתי מבעד לחלון 5 אנשים לבושים שחור עם סרטים לבנים על ראשם עומדים ליד דלת הכניסה לביתנו, לא הבנתי מי אלה אבל שנייה אחר כך התחילו לצעוק בערבית וראיתי עוד המון אנשים כאלה רצים מכל עבר. רצנו לממ"ד ועדיין לא הבנו מה בדיוק קורה. בינתיים התחילו טילים לכל עבר, כיפת ברזל מתפוצצת מעל הראש וירי נק"ל ומקלעים מכל כיוון. בכפר עזה גרים שניים מילדינו, איתמר בלב הקיבוץ, ורותם עם 2 ילדיה הקטנים בשכונה המערבית הצמודה לגדר.

בקבוצת הווטסאפ המשפחתית בדקנו מה מצבו של כל אחד מבני המשפחה ובקבוצת הווטסאפ הקיבוצית התחלנו לראות שמשהו נורא קורה. אנשים כתבו שהמחבלים אצלם בבית, שרוצחים אותם, ששורפים אותם, שכונת הצעירים זעקה לעזרה ואמרה שהשער לידם פרוץ ומאות מחבלים ממשיכים להכנס לקיבוץ. הזעקה לעזרה נשמעה מכל פינה ושום תגובה לא הגיעה.

בסביבות השעה 10:00 בבוקר

קיבלתי שיחת טלפון ממספר שלא הכרתי וכשעניתי שמעתי מישהו מדבר איתי באנגלית במבטא ערבי כבד והבנתי שזה השותף שלי מעזה. הוא התחיל לספר לי שיש מלחמה מאד גדולה וצה"ל מפציץ אותם בעצמה, המידע שהוא סיפר לי לא בדיוק הסתדר לי עם מה שאני ידעתי, אבל לפני שהספקתי להגיד משהו הוא התחיל לשאול אותי על כל תנועות הצבא באזור. אם יש אצלינו חיילים, מאיזה יחידות, כמה הם, לאן הם הולכים ועוד המון שאלות שהבנתי שאני חייבת לנתק את השיחה ולחסום אותו שלא יצליח לראות מיקומי.

בשלב הזה אצלינו במשפחה הכל נראה יחסית בסדר עד השעה 12:00 בצהריים, משעה זאת נותק הקשר עם ביתנו ונכדינו ואנחנו יודעים, עפ"י הוואטסאפ הקיבוצי שבשכונה שהיא גרה נעשה טבח של בית אחרי בית. גם אנחנו היינו מוקפים בעשרות מחבלים שירו עלינו מכל כיוון, הפעילו מטענים והייתה תחושה שהבית לא יצליח להחזיק מעמד. הצבא הגיע לכפר עזה באותה שבת רק בשעה 4 וחצי אחר הצהריים. המלחמה בחוץ הייתה נוראית ואיומה וההודעות בוואטסאפ לא השאירו ספק מה קורה בקיבוץ.

בעלי ואני חולצנו מביתנו תחת אש לאחר 26 שעות, ללא מים אוכל ובסוף גם ללא אויר לנשימה, זחלנו בשדה לעבר תחנת הדלק מחוץ לקיבוץ כשמסביבנו עשרות גופות של מחבלים ושל חברים שלנו.

ביום ראשון בבוקר, כשהגענו לתחנת הדלק עדיין לא היה לנו כל אות חיים מביתנו ונכדינו ובננו היה בביתו תחת אש כבדה. רותם, ביתנו, וילדיה חולצו גם הם תחת חילופי אש כבדים לאחר 33 שעות ובננו הגיע אלינו לתחנת הדלק לאחר 36 שעות. הלחימה בכפר עזה נמשכה עד יום חמישי ה 12/10.

בשעות הערב של ה 8 באוקטובר

בשעות הערב של ה 8 באוקטובר עזבנו את כפר עזה והגענו לשפיים ומאז אנחנו בשפיים. רק אז שמענו שביום שבת בצהריים המחבלים פרצו אל רותם הביתה והיא וילדיה הוחזקו 4 שעות כבני ערובה בידיהם. המחבלים התכוונו לקחת אותם לעזה ברכבה של רותם, כפי שעשו לכל השכנים שלה, חן גולדשטיין, הגר ברודץ ואביבה וקיט סגל שכל אחד מהם נלקח לעזה ברכב שלו. למזלה של רותם הרכב שלה נפגע באותו בוקר מהטילים והירי ולא הייתה להם דרך לקחת אותם. לנו, המשפחה הפרטית שלנו, היה הרבה מאד מזל בשבת הנוראית הזאת.

שיהיה ברור מעל לכל ספק, שבשבת הזאת לא היו רחמים או חמלה בכפר עזה, היה לחלקנו רק מזל. כפר עזה איבדה ביום הזה 65 מחברי הקהילה, 18 נחטפו לעזה, 5 מהם עדיין בידי החמאס ושעון החול הולך ואוזל.

אני נמצאת כאן היום להגיד לכם את המובן מאליו

הממשלה שאשמה בטבח הנורא הזה לא יכולה להמשיך לשבת על כסאה ולהתנהג כאילו אין קשר בין מחדליה למלחמה שמתנהלת כאן כבר חצי שנה. הממשלה הזאת לא תלך בעצמה היא תלך רק כאשר העם יגרש אותה בכח.

צריך הרבה נחישות כדי שזה יקרה. צריך להשבית, להפגין ולתבוע בחירות עכשיו, ולהחזיר את החטופים עכשיו ומייד. אנחנו אמנם בזמן מלחמה, אבל אם לא נעשה סוף לממשלה הרעה הזאת המלחמה לא תיגמר. ושלא תבינו אותי לא נכון, אני בעד מלחמת חורמה בטרור הרצחני בעזה. להלחם הכי חזק ועד הסוף, כדי שנדע שאין יותר מי שיאיים עלינו מעבר לגדר. אבל לצד המלחמה הקשה והעקשנית להתחיל לחשוב איך ממשיכים הלאה ועם הממשלה הזאת, זה לא יקרה.

אני שורדת הטבח של השבעה באוקטובר, והדם של כולנו על ידיה של הממשלה. האשמים בטבח הנורא הזה חייבים ללכת לכלא ויפה שעה אחת קודם.

כולנו חייבים לצאת למלחמה אזרחית

אין פטור ואין נסיבות מקלות. במלחמה הזאת יש רק אותנו ואין שום תירוץ שמצדיק אדישות. הרחובות חייבים להתמלא בהמוני אנשים במחאה על מה שהממשלה הזאת מעוללת לנו כל האזרחים, ולנו הפליטים והעקורים בארצנו. הממשלה שמשקרת לנו כל הזמן, וכשהיא לא מצליחה בשקרים היא מנסה לשחד אותנו בהבטחות לכספים והטבות, בדיוק כפי שעשתה עם החמאס לאורך שנים . הממשלה הנוראה הזאת שמתעלמת מהחטופים ומתעללת במשפחות החטופים.

המדינה שלנו מתפרקת מכל ערכיה ואנחנו חייבים לעמוד על המשמר ולהלחם עליה, על המדינה שלנו. זה העתיד שלנו, של ילדינו ונכדינו. וכשכולנו יוצאים יחד לרחובות במלחמה על חיינו ועתידנו, תילחמו איתנו תושבי הנגב המערבי ותושבי גבול הצפון, גם על הזכות לחיות בשקט ובשלווה.

הילחמו לצידנו בדרישה שאי אפשר לחיות עם "טיפטופים" של טילים, שריפות של שדות והתראות לחדירת מחבלים. אלה היו חיינו ב 23 השנים האחרונות. 23 שנים של מלחמה מתמשכת בעצימות משתנה. לא עוד !