למען החטופים
חודש מאי שהסתיים כעת חידד עד כמה מחאת הרצליה הפכה לכוח עקבי, פעיל ומתמשך בנוף המקומי. לא מדובר רק בהפגנות מוצאי שבת בכיכר העירייה, אלא במהלך אזרחי רחב יותר, שמתקיים בעיר באופן שיטתי, שבוע אחרי שבוע, ושומר על נוכחות ציבורית ברורה גם ברחוב וגם בשיח המקומי.
לצד הפגנות מוצ"ש בכיכר העירייה, במהלך התקופה התקיימו גם הפגנות שבת בצהריים ברחבת קניון שבעת הכוכבים – מוקד מחאה נוסף שנחשב בעיני פעילים למוצלח ויעיל בהעברת המסרים לציבור הרחב. בעוד שבמוצאי שבת הדגש הוא על נאומים, פאנלים ודוברים מרכזיים, ההפגנות בצהריים מבקשות לפגוש קהל אחר, רחב ומזדמן יותר, ולהציב מולו בכל שבוע מחדש את הסיבות הרלוונטיות לדרישה להחלפת הממשלה הנוכחית: האחריות על המחדלים, הפקרת החטופים, המשבר הדמוקרטי, קריסת השירותים הציבוריים, השחיקה בחינוך והיעדר שיקום מספק לצפון ולדרום.
גם השבוע, כמו בשבתות שקדמו לו, המסר של מארגני המחאה בהרצליה היה ברור: לא מוותרים על הדמוקרטיה, לא מוותרים על הערכים שעליהם נבנתה המדינה, ולא מפסיקים להשמיע קול. כך, חודש מאי נחתם בהרצליה לא רק עם רצף של אירועי המחאה, אלא עם תחושה ברורה של פעילות ענפה, עקבית ומאורגנת, שמבקשת להמשיך ולהתרחב גם אל תוך חודשי הקיץ.
הפגנת מוצ"ש הקרובה תתקיים ב- 06.06.2026, בשעה 20:00, ברחבת העיריה, רח' בן גוריון 22 הרצליה. בנוסף בשבת בשעה 12:00 בצהריים, תתקיים הפגנה נוספת בסמוך לקניון שבעת הכוכבים.
רוקסן סער: זעקת המשפחות ודרישה לאחריות
רוקסן סער עלתה לבמה כחברה ב"מועצת אוקטובר", אבל בעיקר כאישה שנושאת איתה סיפור משפחתי קשה במיוחד מאז 7 באוקטובר. היא סיפרה על אחיינה ליאור טרשצ'נסקי שנרצח בבארי, על אחייניתה גלי שנחטפה לעזה ושוחררה אחרי 54 ימים, ועל גיסה נוי שוש שנפל כשהגן בגופו על אשתו וילדיו. כבר מן הפתיחה היה ברור שהיא לא באה רק לשתף כאב, אלא גם להציב תביעה ברורה כלפי הדרג המדיני.
סער דיברה על האחריות שהממשלה מנסה, לדבריה, לדחות, לרכך או לנסח מחדש. היא תקפה בחריפות כל ניסיון להקים ועדה "חיצונית" או "אובייקטיבית" במקום ועדת חקירה ממלכתית, והבהירה שבמדינת חוק הנחקרים אינם בוחרים את החוקרים שלהם. דרך הסיפור האישי שלה, הקהל בהרצליה קיבל תזכורת לכך שמאחורי כל ויכוח פוליטי מסתתרות משפחות אמיתיות שעדיין מחכות לתשובות, לאחריות ולדין וחשבון.
דבורה ויינשטיין: שורדת שואה, יקירת העיר, קול של אחריות ותקווה
דבורה ויינשטיין, יקירת העיר הרצליה ושורדת שואה בת 90, הייתה אחת הדמויות הבולטות והמרגשות שעלו לבמה במהלך חודש מאי. היא הקפידה להציג את עצמה כ"שורדת" שואה ולא כ"ניצולת", וסיפרה על ילדות של הישרדות, על העלייה לישראל בגיל 12 וחצי, על העבודה מגיל 15 ועל השתתפותה בהקמת טירת כרמל. הנוכחות שלה על הבמה הייתה הרבה מעבר לעדות היסטורית; היא ייצגה רצף בין דור התקומה לבין המחאה האזרחית של ימינו.
ויינשטיין סיפרה כי 7 באוקטובר נחווה אצלה כמעין "שואה שנייה", במיוחד לנוכח התמונות שהחזירו אותה לזיכרונות ילדותה. היא דיברה גם על הבידוד הבינלאומי של ישראל, על הכאב לראות מדינה שפעם התקבלה בחום ברחבי העולם וכיום מתקשה להשתלב באותו אופן, ועל הצורך לא רק בשיקום פנימי אלא גם בשיקום מעמדה של ישראל כלפי חוץ. ובכל זאת, המסר שלה לא היה מסר של ייאוש אלא של מעשה: לא להישאר בבית, לדבר גם עם מי שחושב אחרת, ולהביא עוד אדם אחד לפחות להפגנה הבאה.
ח"כ נאור שירי: בין הומור פוליטי לקריאה ל"דינמיקת ניצחון"
ח"כ נאור שירי הגיע לבמת המחאה כאחד הנציגים הפוליטיים המוכרים ביותר שעלו לדבר בחודש מאי. שירי, שמזוהה עם יש עתיד ועם רשימת "ביחד", הוצג כמי ש"בא לעבוד", במיוחד בזירה הפרלמנטרית והתקציבית. כבר בתחילת דבריו בלט הסגנון הישיר והלא רשמי שלו, כשהגיב להקדמה הנלהבת שקיבל בבדיחה על כך שמצא מי יספיד אותו טוב יותר מאמו.
אבל מאחורי ההומור עמד קו פוליטי חד. שירי דיבר על האלימות ברחוב הישראלי, על אווירת ההסתה ועל כך שהאלימות הזו צפויה, לדבריו, להיות חלק בלתי נפרד ממערכת הבחירות הקרובה. במקביל הוא ניסה לנסח מסר של יציאה מ"תודעת הפסד". באמצעות מטאפורות מעולם הספורט, ובשפה שמדברת היטב לקהל הרחב, הוא הסביר שהמחנה הליברלי צריך להפסיק להתנהל כאילו הוא תמיד בדרך להפסד ולהתחיל לייצר מומנטום של ניצחון.
הרב אייל ישפה: יהדות דמוקרטית ו"אחדות של ניגודים"
הרב אייל ישפה, רב חילוני הומניסטי מקהילת יזמ"ה במודיעין, השתתף בפאנל שעסק ביום שאחרי וביסודות הערכיים של התיקון. הנוכחות שלו על הבמה הוסיפה למחאה בהרצליה קול שמנסה לא רק למחות, אלא גם להציע שפה מוסרית ויהודית אחרת מזו שמזוהה עם הממשלה והמחנה המשיחי. הוא הזכיר שהמחלוקת היא חלק טבעי מהקיום היהודי, ושדווקא משום כך אין צורך למחוק מחלוקות אלא לבנות "אחדות של ניגודים" על בסיס מגילת העצמאות.
ישפה עסק בהרחבה בסוגיית גיוס החרדים, אך ביקש למסגר אותה לא רק כסוגיה ביטחונית או כלכלית אלא גם כסוגיה של שותפות אזרחית. לשיטתו, השינוי יעבור דרך שלילת הטבות וסנקציות כלכליות, אך אסור שבתהליך הזה השירות הצבאי של נשים ייפגע או שצה"ל יהפוך בהדרגה למסגרת המותאמת לדרישות של מגזרים מסוימים בלבד. הוא התנגד גם להרחבת ההפרדה המגדרית באקדמיה ובמרחבים ציבוריים נוספים, וטען שהשורש נמצא כבר בחינוך ובלימודי הליבה.
איתי גלאון: מהמאבק בפוסט-אמת ועד השיקום האזרחי
איתי גלאון, ממייסדי "אחים לנשק" ומיזם "היידה", הופיע בפאנל כאיש שטח ואיש תוכן בעת ובעונה אחת. הוא הביא איתו שילוב בין שפת מחאה, הבנה ארגונית וראייה רחבה של כשלי המדינה. מבחינתו, המשבר הישראלי אינו רק פוליטי אלא גם מערכתי: שירותים קורסים, מנגנונים מתפוררים, והחברה האזרחית היא זו שנאלצת פעם אחר פעם לסתום את החורים.
גלאון התמקד בכמה נושאים מרכזיים. הראשון היה סוגיית גיוס החרדים, שאותה הגדיר כ"תת-משילות" וכפגיעה ישירה בשוויון בנטל, במיוחד נוכח הצורך ב-15 אלף לוחמים נוספים. השני היה המאבק בפייק ניוז ובהנדסת תודעה דרך מיזם "היידה", שנועד להנגיש עובדות לציבור במרחב רווי קונספירציות, אלגוריתמים ושיח קיצוני. השלישי היה הסיפור ההפוך, האזרחי והבונה: פרויקט "המרצפות הירוקות" בכפר עזה, שבו מתנדבים שיקמו שכונה שלמה והמחישו מה יכולה לעשות חברה אזרחית כשמערכת המדינה קופאת.
נרי שוטן: האיש שהביא את קריסת הצפון אל מרכז הבמה
נרי שוטן, מוביל קרן השיקום של התנועה הקיבוצית, היה אחד הדוברים שהכניסו לבמת הרצליה את תמונת המצב הקשה של הצפון המפונה והמדמם. הוא לא דיבר בסיסמאות כלליות, אלא הביא רצף של נתונים, דוגמאות ומקרי מבחן שהמחישו עד כמה המדינה, לדבריו, פשוט אינה מנהלת את המשבר. הוא תיאר מצב שבו לצפון אין מנהלת שיקום מסודרת, אין גוף אחד שמרכז את הטיפול, ומנהלי קיבוצים נאלצים לעבוד מול שורה ארוכה של משרדי ממשלה נפרדים.
שוטן התעכב גם על הפגיעה הכלכלית והחברתית. הוא דיבר על חקלאים שמחכים כמעט שנתיים רק כדי לקבל אישור לעקור מטעים שרופים, על מפעלים שפועלים תחת אש, על קריסת השירותים הרפואיים, ועל תורים של אלף ממתינים לטיפול נפשי ציבורי. בתוך כל זה, הוא הצביע על הפרטה ואוזלת יד ממשלתית, כולל הדוגמה של מרכז החוסן בגליל העליון שהופעל בידי עמותת "משאבים" ונקלע למצוקה תקציבית חמורה.
סהר אמר: הכיתה בצפון, ההשתקה במערכת והמחיר שמשלמים המורים
סהר אמר, מורה בתיכון ויוצרת הבלוג "מורה ולא שותקת", הייתה אחת הדוברות שהביאו לבמה קול אזרחי חד, לא ממסדי, ובעיקר כזה שמחבר בין חינוך, טראומה, פוליטיקה ופחד. הרקע האישי שלה הוסיף עומק לדברים: היא שיתפה שבעבר עבדה בענף התיירות, ורק בשלב מאוחר יחסית בחייה הלכה אחרי החלום להיות מורה, גם בלי תגמול כלכלי גבוה. הבחירה הזאת הפכה את העדות שלה על מערכת החינוך לטעונה עוד יותר.
אחד הרגעים החזקים בדבריה היה כשסהר סיפרה שנודע לה דרך התקשורת כי היא נתונה למעקב של "המחלקה היהודית" במשרד החינוך בשל הבלוג שלה והמעורבות שלה במחאה. מכאן גם הגיע המשפט שסיכם את הקו שלה: "דברים רעים קורים כשאנשים טובים שותקים". בעבור הקהל בהרצליה, אמר לא הייתה רק מורה שמדברת על בתי ספר, אלא סמל למאבק על חופש ביטוי, על מקצועיות ועל הזכות של אנשי חינוך לא לפחד.
אמר תיארה מערכת שפועלת בקצה. ילדים בצפון ניגשים לבחינות בגרות גם כשברקע שיגורים רבים, מוסדות חינוך אינם ממוגנים, ומורים פרטיים מתנדבים מנסים להשלים דרך זום את מה שהמערכת הרשמית לא מצליחה לספק. היא דיברה גם על קיצוץ של 3.5 אחוזים בשכר המורים החילונים, על מחסור של 5,500 מורים, ועל שחיקה נפשית שהולכת ומתפשטת בקרב תלמידים ומורים כאחד.
מימין לשמאל: ענת לאופר ואורי ארבל – מנחים בעקביות את עצרות המחאה מידי מוצ"ש בכיכר העירייה בהרצליה . צילומים: מטה המאבק הדמוקרטי הרצליה
פאנלים של תיקון, לא רק נאומים של מחאה
אחד המאפיינים הבולטים של חודש מאי בהרצליה היה המעבר מנאומים קלאסיים של מחאה לפאנלים שמנסים לנסח גם רעיונות, גם פתרונות וגם תמונת עתיד. הפאנל של הרב אייל ישפה ואיתי גלאון, ובהמשך הפאנל של נרי שוטן וסהר אמר, לא נבנו רק סביב סיסמה או קריאה חד-פעמית, אלא סביב ניסיון להסביר לציבור איך נראים עומק המשבר והאפשרויות לתיקון. במובן הזה, הכיכר בהרצליה הפכה במהלך מאי לא רק לזירת מחאה, אלא גם לזירת שיחה אזרחית מסודרת יחסית.
הבחירה בפאנלים העניקה למחאה גם קצב אחר. במקום עוד ערב של מסרים קצרים בלבד, נוצר מקום לשיחה רחבה יותר על צבא, חינוך, חברה אזרחית, שיקום, דמוקרטיה וערבות הדדית. עבור הקהל המקומי, זו הייתה הזדמנות לא רק לשמוע סיסמאות אלא להבין לעומק מי עומד על הבמה, מה הניסיון שהוא מביא איתו, ואיך הסיפור של הצפון, של מערכת החינוך או של משפחות 7 באוקטובר קשור ישירות גם להרצליה.
המסר של המארגנים ברור: "לא מוותרים על הדמוקרטיה, לא מוותרים על הערכים שעליהם נבנתה המדינה, ולא מפסיקים להשמיע קול. לכל מי שבחרה ובחר לצאת מהבית, לוותר על משחק הכדורגל או על עוד ערב נוח בסלון, ולהתייצב בכיכר למען הדמוקרטיה, למען המדינה ולמען העתיד של כולנו".
מבחינת מארגני המחאה, ההפגנות בהרצליה לא עוצרות כאן: נמשיך להגיע, נמשיך להתייצב, ונמשיך להיאבק – עד שנחזיר את ישראל למסלול של דמוקרטיה, אחריות ותקווה.
- מחאת הרצליה בטוויטר: x.com/her4democracy וביוטיוב youtube.com/@herzliya4democracy
- עמוד הפייסבוק של מטה המאבק הדמוקרטי בהרצליה facebook.com/groups/herzelia4democracy
- אתר האינטרנט של ריסטארט – אתר המאבק לישראל דמוקרטית וליברלית restart-israel.co.il
