למען החטופים
מהלילה הראשון ועד החזרה לשגרה – הסיפור המרגש של הנהגה מקומית וקהילה שגילתה את כוחה האמיתי דווקא ברגעים הקשים ביותר מבצע "עם כלביא" נגד איראן, היה אירוע מופת של צה"ל , חיל האויר וכוחות הבטחון שעוד יסופר עליו שנים רבים. ברמת העורף, השלטון המקומי הוכיח שוב שהוא הכתובת הראשונה לאזרחי ישראל והרצליה הפכה לדוגמה לכך, בתוך הסיפור הגדול של המדינה. זה לא היה רק סיפור של הנהלת עיר שהתמודדה עם אתגרים ואי וודאות, אלא סיפור של קהילה שגילתה את כוחה האמיתי דווקא ברגעים הקשים ביותר.
בראיון שקיימנו עם ראש העיר יריב פישר בתחילת השנה, ציין פישר כי הביקור שלו בבית הנערה בהוד השרון השכנה, שספג פגיעת טיל אירני באוקטובר 2024, שימש כתזכורת חיה לכך שהאיום איננו תיאורטי, ושההכנות צריכות להיות מעשיות ומוחשיות. הנזקים שראה שם – מבנים הרוסים, נזקי הדף לעשרות בתים, וחדרי גז שכמעט התפוצצו – הפכו לחלק מהתכנון האסטרטגי של הרצליה למצבי חירום. כפי שציין מאוחר יותר: "היינו מוכנים לכל תרחיש. אסטרטגיית העבודה שלנו פעלה על ידי המתודה של חשיבה צעד אחד קדימה – מוכנות לאירוע שבו נופל חלילה טיל בהרצליה."
הלילה שבו הכל השתנה
היה זה לילה רגיל של יום חמישי בהרצליה. הרחובות היו שקטים, הבתים חשוכים, והעיר נראתה כמו תמיד – שלווה ובטוחה. אבל בשעה 3:00 לפנות בוקר של יום שישי, 13 ביוני, הכל השתנה בבת אחת. הצפירות פילחו את השקט, והעיר הקטנה שלנו הפכה לחלק מהסיפור הגדול של ישראל במלחמה.
בתוך דקות ספורות, הרחובות השקטים התמלאו באנשים. משפחות שלמות רצו למקלטים, ילדים בפיג'מות נסחבו על ידי הוריהם המבוהלים, ואנשים מבוגרים שהתקשו להבין מה קורה סביבם. זה היה הרגע שבו הרצליה גילתה משהו על עצמה – שהיא הרבה יותר חזקה ממה שחשבה.
הסיפור מאחורי ההכנות
מה שקרה באותו לילה לא היה מקרה. חודשים רבים לפני כן, כשעדיין לא ידענו מתי המלחמה תגיע, ראש העיר יריב פישר ואנשי הצוות שלו כבר הבינו שהרצליה צריכה להיות מוכנה לכל תרחיש. הם לא רק דיברו על זה – הם עשו משהו בנידון.
"נערכנו לאורך כל השנה ליום הזה", יספר פישר מאוחר יותר. "ביצענו תרגילי מוכנות, הערכות מצב, דימנו תרחישים קשים ביותר – ולא ויתרנו לעצמנו." זה לא היה תרגיל נייר. זה היה תכנון אמיתי למציאות שהם קיוו שלא תגיע, אבל ידעו שעלולה להגיע.
העירייה היתה מוכנה החל מרמת הקמת מרכז פינוי אוכלוסייה ועד תיק עם ציוד בסיסי של כלי רחצה שיחולק לכל מפונה.
האסטרטגיה הייתה פשוטה: "חשיבה צעד אחד קדימה". לא רק להיות מוכנים למה שקורה עכשיו, אלא גם למה שעלול לקרות אחר כך. אם נופל טיל בהרצליה – מה אז? איך מפנים אנשים? איך מטפלים בפצועים? איך מבטיחים שלא יהיה כאוס?
כשהתכנון נפגש עם המציאות
באותו לילה של ה-13 ביוני, כל התכנון הזה עבר את המבחן האמיתי. מטה העירייה עבר לעבוד בנוהל חירום, וכל אחד ידע בדיוק מה התפקיד שלו. זה לא היה מקרה, זאת היתה תוצאה של חודשים של הכנות.
העיר התחלקה למכלולים: מידע לציבור, אוכלוסייה, תפעול, מבצעים, בריאות, הנדסה ומתנדבים. כל מכלול ידע בדיוק מה הוא צריך לעשות, ואיך הוא מתחבר לכל השאר. זה היה כמו תזמורת שכל נגן בה יודע את החלק שלו, אבל גם שומע את כל המוזיקה.
המוקד העירוני 106 עבר לפעילות חירום והוא תוגבר בעשרות מוקדנים, בשילוב טכנולוגיה מתקדמת שידעה למפות את פניות התושבים ואת הלך הרוח בעיר.
העבודה נעשתה על פי "שעון מלחמה", פעמיים ביום, כל בוקר וכל ערב, התכנסו כל ראשי המכלולים יחד עם ראש העיר, מנכ"ל העירייה, ונציגי פיקוד העורף. לא היו אלה ישיבות רגילות – אלה היו הערכות מצב של עיר במלחמה. כל פעם מחדש הם שאלו את עצמם: מה השתנה? מה אנחנו צריכים לעשות אחרת? איך אנחנו מתכוננים למחר?
בנוסף, נערכו תרגילי מוכנות נוספים ליחידות הסע"ר (סיוע עצמי ראשוני) והחילוץ תוך כדי המלחמה.
המקלטים שהפכו לבתים
אחד הדברים המרתקים והמרגשים ביותר שקרו במהלך אותם 12 ימים היה מה שקרה במקלטים. העירייה פתחה את כל המקלטים הציבוריים ואת כל המקלטים בבתי הספר, אבל מה שקרה שם היה הרבה יותר ממה שתכננו.
המקלטים הפכו לקהילות קטנות. משפחות שלא הכירו זו את זו לפני המלחמה פתאום התחילו לדאוג זו לזו. ילדים שהיו מפוחדים מצאו חברים חדשים. מבוגרים שהיו לבד גילו שיש מי שדואג להם.
באמצעות מנהלי הרובעים, כל יום, צוותי הניקיון והתחזוקה של העירייה הגיעו למקלטים. לא רק כדי לנקות – כדי לוודא שהאנשים שם מרגישים שמישהו דואג להם. כשהיה צריך מזגן חדש – הביאו מזגן. כשהיה צריך לתקן בית שימוש – תיקנו. כשהיה צריך עוד מקומות ישיבה – הביאו כיסאות.
בהמשך ימי הלחימה העירייה גם הציבה חמישה מרחבים מוגנים חדשים בשטחים פתוחים, בעיקר בשכונות הותיקות שבהן הבניינים לא כוללים מיגון. זה היה מסר ברור: אף אחד לא נשאר בחוץ. כל תושב בהרצליה זוכה להגנה.
איך שמרו על החיים הרגילים
אחד הדברים המדהימים ביותר שקרו במהלך המבצע היה איך העירייה החליטה לשמור על החיים הרגילים. למרות המצב הביטחוני, למרות האזעקות, למרות הפחד – החיים המשיכו.
צוותי הביטחון נמצאו בשטח לא רק כדי לשמור על הסדר, אלא גם כדי לסייע לתושבים ולמנוע התקהלויות, הכל בהתאם למדיניות התגוננות מצב 4. פינוי האשפה והגזם המשיך כרגיל, גם אם לפעמים הצוותים נאלצו לרוץ למקלט באמצע העבודה ונוצרו עיכובים. זה היה מסר ברור: אנחנו לא נותנים לטרור לנצח. החיים ממשיכים.
אפילו בתי הספר קיבלו תקציב של 30 מיליון שקל לשיפוצים. כי הילדים צריכים לדעת שיש עתיד, שיש מחר, שהמלחמה הזאת תיגמר והחיים יחזרו להיות טובים.
הסיפור של הילדים
אולי הסיפור הכי מרגש מכולם היה הסיפור של הילדים. איך שומרים על החיוך של ילד כשבחוץ נופלים טילים? איך מסבירים לילד בן חמש למה הוא צריך לרוץ למקלט?
בשירות הפסיכולוגי של הרצליה הבינו שההורים זקוקים לעזרה, ד"ר לירן זליגמן מהשירות הציג להורים את המושג "כיסים של שפיות" – רגעים קטנים של נורמליות ושקט שכל הורה יכול ליצור לעצמו ולילדיו.
"הילדים שלנו לא צריכים שנהיה מושלמים", הוא אמר להורים. "הם צריכים שנהיה יציבים." זה היה מסר פשוט אך עמוק: כשההורים דואגים לעצמם, הם דואגים גם לילדיהם.
העירייה פתחה עשרות פעילויות דרך הזום, "Fun במרחב המוגן" – שיעורי יוגה למבוגרים, סדנאות אמנות לילדים, הרצאות מעניינות לכל המשפחה. המקלטים הקרים הפכו למקומות חמים יותר כשתושבי העיר תרמו משחקים, צעצועים וספרים והעירייה דאגה להפיצם במקלטים ברחבי העיר.
ואז היו גם את השמרטפיות הקטנות שהעירייה פתחה לילדים של הורים שעבדו בעבודה חיונית. רופאים, אנשי כוחות הביטחון, הצלה וצה"ל יכלו לדעת שהילדים שלהם בטוחים ושמחים בזמן שהם עובדים כדי להציל אחרים.
התקשורת שחיברה בין כולם
בזמן מלחמה, מידע נכון ומהיר יכול להציל חיים. העירייה הבינה את זה והחליטה לא לקחת סיכונים. מספר פעמים ביום, בכל הפלטפורמות הדיגיטליות, יצאו הודעות ברורות ומדויקות. לא היה מקום לבלבול או לפרשנויות. בנוסף, נפתחו קווי תמיכה נפשית עבור התושבים, דרך המוקד העירוני.
המוקד העירוני 106 הפך ללב הפועם של העיר. עשרות מוקדנים עבדו מסביב לשעון, לא רק כדי לקבל פניות אלא גם כדי להיות אוזן קשבת לכל מי שהיה צריך לדבר עם מישהו.
צוות המוקד תוגבר בעשרות מוקדנים ומוקדניות, ובשילוב טכנולוגיה מתקדמת ניתן היה למפות את פניות התושבים ואת הלך הרוח בעיר.
ואז היה השירות החדש לקהילה הבינלאומית, עולים חדשים, תיירות ועובדי שגרירויות – קבוצת עדכונים בווטסאפ באנגלית. זה התחיל מפניות של כמה תושבים דוברי אנגלית, אבל הפך לשירות שעזר למאות אנשים. זה היה עוד מסר: בהרצליה, כל תושב חשוב.
הסיפור של הקהילה
אבל מעל הכל, זה היה סיפור של קהילה. של אנשים שלא הכירו זה את זה לפני המלחמה ופתאום הפכו למשפחה. של שכנים שגילו כמה הם דואגים זה לזה. של עיר שגילתה את הכוח האמיתי שלה, בבניינים רבים גילו הדיירים יוזמה ודאגו לתלות שלט "למקלט" בכניסה לבנין, בחזית הרחוב על מנת שבשעת הצורך יוכלו עוברי אורח, להגיע במהירות את המרחב המוגן הסמוך.
כצעד שנועד להכין את הרשות לאירוע נפילה, ביקשה העירייה מהתושבים למלא טופס דיגיטלי – מי גר איפה, כמה אנשים בכל דירה, מה המצב הבריאותי, האם יש בעלי חיים. זה לא היה רק איסוף מידע ומיפוי – זה היה מסר: אנחנו דואגים לכל אחד ואחת.
שירותי הרווחה היו בקשר רציף עם תושבים מבוגרים ועריריים. לא רק כדי לבדוק שהם בסדר, אלא כדי שהם ירגישו שמישהו זוכר אותם, שמישהו דואג להם.
הרגע שבו החשש הפך למציאות
ביום שלישי, 17 ביוני, בשעה 8:45 בבוקר, מה שתושבי הרצליה חששו מפניו הפך למציאות. במסגרת מטח טילים איראני, שניים נפלו בהרצליה. הנפילה הראשונה הייתה בחניון אוטובוסים בגליל ים, שם נשרפו אוטובוסים אך ללא נפגעים. הזירה השנייה הייתה במחסן ציוד במפעל, עם נזק לרכוש וחמישה פצועים קל.
זה היה הרגע שבו הרצליה הוכיחה שההכנות שלה לא היו לשווא – המערך פעל כמו שעון, וניתן לקבוע בוודאות שהעיר עמדה במבחן.
מבט קדימה
היום, כשאנחנו מסתכלים אחורה על אותם 12 ימים, אנחנו יכולים לראות שזה היה יותר מסתם מבחן שעברנו. זה היה גילוי של מי שאנחנו באמת. עיר קטנה שהפכה לדוגמה של חוסן ישראלי, קהילה שגילתה את הכוח שלה דווקא ברגעים הקשים ביותר.
הלקחים מהמבצע כבר משמשים לשיפור ההכנות לעתיד. מערכות תקשורת משופרות, מערך מקלטים מורחב, קשר חזק יותר עם הקהילה הבינלאומית, ועוד מתנדבים מוכשרים. אבל החשוב מכל – הידיעה שאנחנו יכולים לסמוך זה על זה.
הסיפור של הרצליה במבצע "עם כלביא" הוא סיפור של תקווה. הוא מוכיח שגם בעידן של איומים גלובליים ומלחמות מורכבות, הכוח האמיתי עדיין נמצא בקהילה. באנשים שדואגים זה לזה, בשכנים שהופכים למשפחה, ובעיר שמגלה את החוסן שלה דווקא כשהיא הכי צריכה אותו.
זה הסיפור שלנו. הסיפור של הרצליה. והוא עדיין נכתב.
