“כשהארי שואג – הלביאות נלחמות”: סיגלית שדה דמרי על חמ״ל, שוויון ומנהיגות נשית בהרצליה

בזמן שישראל שקועה במלחמה ומדדי האלימות נגד נשים ופערי השכר ממשיכים לעלות, סיגלית שדה דמרי יושבת בדיוק בנקודת החיתוך בין שתי החזיתות: בחמ״ל החירום של הרצליה ובקידום מעמד האישה בעיר. בעיתות חירום היא מנהלת את פתיחת המקלטים, תיאום עם כוחות הביטחון ומענה למשפחות חסרות מיגון – ובאותו זמן ניסחה חזון עירוני לשוויון מגדרי, שמבקש להרחיב את המרחב שבו כל אישה בהרצליה יכולה לא רק להחזיק את הבית, אלא גם לשבת סביב שולחנות קבלת ההחלטות.

לרגל יום האישה הבינלאומי שהתקיים השבוע ולמרות הלו"ז הצפוף שלה, שמחנו על ההזדמנות להיפגש לשיחה מרתקת עם סיגלית שדה דמרי, מנהלת אגף ועדות ובקרת תהליכים, חברת דירקטוריון בבית ההורים, מורשת חתימה, מנהלת הלחימה בחירום – ומזה כשלושה חודשים גם יועצת ראש העיר לקידום מעמד האישה.

מהמגזר הפרטי לחזית הציבורית

סיגלית מגיעה למגזר הציבורי אחרי יותר מ־25 שנה של ניהול בכיר בחברות מהגדולות במשק – אלקטרה מוצרי צריכה, עמינח, דלתא ועוד. היא ניהלה שרשראות אספקה מורכבות, לוגיסטיקה, רכש, יצוא ויבוא ומחסנים, והייתה חברת הנהלה ברוב הארגונים שבהם עבדה.

“לפני תשע שנים הרגשתי שמיציתי את המגזר הפרטי”, היא מספרת. “חיפשתי משמעות. רציתי מקום שיש בו שליחות אמיתית, לא כקלישאה. מקום שבו היכולות שלי ישרתו קהילה ולא רק שורת רווח”.

נקודת מפנה אישית ומרגשת עמדה מאחורי הבחירה: “לפני כ־13 שנה בני הבכור יצא מהארון. זה היה רגע מאוד משמעותי בחיי, שפתח לי את העיניים לעומק שאלות של מגדר, זהות וקבלה. משם הגיע הרצון להוביל שינוי מגדרי, לחברה שוויונית ומכילה יותר”.

במקביל ללימודי מנהל עסקים, סיגלית למדה קואוצ'ינג, הנחיית קבוצות ואימון אישי, והחליטה שהבית הבא שלה יהיה בשירות הציבורי. היא החלה במועצה אזורית גדולה, ולאחר ארבע שנים עברה לעיריית הרצליה – תחילה כמנהלת מחלקת רכש, ובהמשך כמי שעומדת בראש אגף ועדות ובקרת תהליכים.

“הצנטרום של הצנטרום”: אגף ועדות, נגישות ותהליכים

קשה להבין את העירייה בלי להבין את האגף שסיגלית מנהלת. “אגף ועדות מביא תחתיו מעל 14 ועדות סטטוטוריות ועוד ועדות רשות”, היא מסבירה. “אנחנו חוצות־ארגון – מלוות, מבקרות ומסנכרנות תהליכים בין אגפים. זה הצנטרום של הצנטרום”.

באגף מועסקות 12 נשים – “הכוח הנשי”, כפי שהיא קוראת להן בחיבה. תחת האגף פועל גם תחום הנגישות: הנגשת מוסדות חינוך, מתנ"סים, גני ילדים, בתי ספר, מבני ציבור ונכסי עירייה לאנשים עם מוגבלויות פיזיות ולא פיזיות.

“בנינו בשנה האחרונה תוכנית אב לאנשים עם צרכים מיוחדים, מגיל לידה ועד זקנה”, אומרת סיגלית. “זו תוכנית ארוכת טווח לעשר שנים, עם מהלכים מיידיים, בינוניים וארוכי טווח – מהתאמות פיזיות ועד חינוך לקבלת השונה בגני הילדים ובבתי הספר”.

כאן היא מבקשת לדייק מונח אחד: “היום כבר לא אומרים ‘פיגור שכלי’, אלא ‘הנמכה קוגניטיבית’. זה שינוי שפה שכולל בתוכו גם שינוי גישה – לראות את האדם ואת היכולת שלו, לא את ההגדרה”.

נשים שקולן לא נשמע: “לא מוותרת עליהן”

במקביל לניהול האגף, סיגלית מאמצת באופן אישי עובדת עם הנמכה קוגניטיבית. “כל האגף אימץ אותה”, היא אומרת בחיוך. “כל משימה חדשה שהיא לומדת לבצע היא מקור עצום לסיפוק. אנחנו מלמדות אותה כישורי חיים קטנים – איך לדפוק לפני שנכנסים לחדר ישיבות, איך לנהל אינטראקציה. אלו לכאורה פרטים קטנים, אבל עבורנו זה עולם ומלואו”.

היא מדברת ארוכות על “נשים שקופות”: סייעות, מנקות, עוזרות בית, נשים שהחברה נוטה להתעלם מהן. “חשוב לי שקולן יישמע. הן חלק מהחזון שלי – לא רק הנשים המובילות והמצולמות, אלא גם אלה שנמצאות בשוליים ושלא מקבלות במה. התפקיד שלי הוא לפתוח להן דלתות”.

מהפכה שקטה: המחלקה לשוויון מגדרי

בסוף 2025 הוקמה בעירייה המחלקה לשוויון מגדרי – מחלקה חדשה שבאה במקום “מנהל נשים” המסורתי. סיגלית היא היועצת לראש העיר לקידום מעמד האישה, ולצדה מנהלת המחלקה, אריאל.

“אנחנו יוצאות לדרך עם מיפוי מקיף של נשות הרצליה”, היא מסבירה. “יש כאן קהילות של עצמאיות, אימהות יחידניות, נשים מהקהילה הלהט"בית, ספורטאיות ועוד. השנה הראשונה מוקדשת בעיקר לאיסוף נתונים וקבוצות מיקוד – בתוך העירייה ובקהילה. בלי להבין איפה הפערים ומה הצרכים, אי אפשר לבנות תוכנית רצינית”.

התוכנית הגדולה שלהן היא לבנות “תוכנית אם” לחמש השנים הקרובות – עם מהלכים מיידיים לצד תהליכים ארוכי טווח. “אני אישה של נתונים”, אומרת סיגלית. “קשה לי לעבוד בלי מספרים ונתוני עומק. רק אחרי שנדע מה באמת קורה בשטח, נוכל לדבר על מדדים ברורים להצלחה”.

יחד עם זאת ניתן כבר לספר כי כחלק מהחזון הזה, סיגלית מתכננת יחד עם העירייה להקים בהרצליה “בית לנשים” – מרחב עירוני ייעודי לנשים, שיכלול קהילות של עצמאיות וחד־הוריות, סדנאות, כנסים, ווורק־ספייס קטן לפעילות שוטפת. הבית הזה, שייצא לפועל אחרי סיום עבודת המיפוי והגדרת הצרכים, נועד להיות עוגן פיזי בעיר שבו נשים לא רק מקבלות שירות, אלא גם מייצרות יחד קהילה, רשת תמיכה ומנהיגות.

“תקרות הזכוכית לא נשברו – הן רק השתכללו”

כששואלים אותה מה הפתיע אותה עד כה, סיגלית לא מהססת: “קיוויתי שתקרות הזכוכית ילכו וייעלמו. לצערי, הן עדיין כאן – במגזר הפרטי וגם בציבורי. שוב ושוב אני נתקלת בשאלות כמו ‘מה את עושה בתפקיד של גברים?’ או ‘מה את מבינה בביטחון?’”.

היא מזכירה את העובדה שבמשרדי הממשלה יש מעט מאוד מנכ"ליות, ושנשים כמעט אינן יושבות בשולחנות קבלת ההחלטות הביטחוניים. “זה לא רק עניין של ייצוג סמלי. כשאין נשים בחדר – ההחלטות מתקבלות מזווית חלקית בלבד”.

ובכל זאת, בהרצליה היא רואה תמונה אחרת: “אצלנו מעל 50% מההנהלה הבכירה נשים. זה לא גימיק, זו מציאות. ויש כאן ראש עיר שמקדם במוצהר את הנושא של שוויון מגדרי ומעמיד אותו על השולחן”.

פערי שכר ואלימות – “הדברים שלא נעים לדבר עליהם”

סיגלית לא נבהלת מהנושאים הכואבים. “פערי השכר הם לא דבר חדש, אבל הם עדיין כאן”, היא אומרת. “זה לא משנה כמה אישה מוכשרת, מנוסה ומובילה – בפועל, בשורה התחתונה, נשים עדיין מרוויחות פחות מגברים באותה משרה”.

נושא נוסף שמדיר שינה מעיניה הוא אלימות במשפחה. “אנחנו יודעות ממחקרים שבתקופות חירום המפלס של אלימות במשפחה עולה. ניסינו לאסוף נתונים עדכניים מהגופים הארציים והמקצועיים – והתברר שקשה מאוד להגיע לנתונים מפולחים באמת, ברמת העיר. אין מספיק שקיפות. זה מטריד אותי מאוד”.

כאן נכנסת שוב לתמונה המחלקה לשוויון מגדרי: “איסוף נתונים, בניית מענים, שיתופי פעולה עם האיגוד הארצי של היועצות לקידום מעמד האישה – כל אלה קריטיים כדי שנוכל לומר משהו אמיתי על מה שקורה בהרצליה”.

“אני אישה, וזה לא פרט שולי”: ניהול החמ״ל העירוני

מלבד כל אלה, סיגלית היא גם מנהלת הלחימה בחירום – המנל״ח של עיריית הרצליה. בימים של אזעקות, נפילות רסיסים ואי־ודאות, היא יושבת בחמ״ל ומנהלת את כלל מערכי החירום בעיר.

“המנל״ח חולש על הכול: ניקיון ומקלטים, משאבי אנוש, אוכלוסייה, רווחה, חינוך, תפעול, דוברות, הנדסה”, היא מפרטת. “ביחד עם ראש העיר והמנכ"ל אנחנו מקבלים החלטות שמנהלות את העיר בשעת חירום. זה שונה משגרה – אבל גם דומה לה מאוד: צריך לראות את התמונה הרחבה ולדעת לקבל החלטות מהר”.

ההרכב בחמ״ל רחוק מלהיות גברי בלבד. “אם תספור, תגלה כמעט חמישים־חמישים נשים וגברים סביב שולחן הלחימה”, היא אומרת. “מנהלת אוכלוסייה, מנהלת הנדסה, דוברת העירייה, מנהלת נגישות – נשים בתפקידי מפתח. גם נציגות פיקוד העורף שעובדות איתנו הן ברובן קצינות ולוחמות”.

סיגלית כתבה לאחרונה טקסט אישי על 12 ימי לחימה מנקודת מבט של מנהלת לחימה אישה. בראיון היא מקריאה קטעים מתוכו: “אני אישה, וזה לא פרט שולי. זה חלק ממה שעיצב את הדרך שלי בניהול הלחימה. ראייה רחבה, יכולת להכיל, תקשורת פתוחה, וגם נחישות וחתירה לפתרון. הדרכתי, תיאמתי, ניחמתי, קיבלתי החלטות ועמדתי חזקה גם כשהלב רעד”.

מנהיגות נשית: בין אינטליגנציה רגשית לשכל ישר

כשאני שואל אותה מה מבחינתה מגדיר “מנהיגות נשית”, היא לא עוצרת לנשום: “היום מדברים על חמש אינטליגנציות בניהול – רגשי, קוגניטיבי, חברתי, רוחני ועוד. אני מאמינה בשילוב בין אינטליגנציה רגשית לרוחנית. לראות את האדם שמולי, להבין את הקושי, לתווך לו החלטות קשות, להקשיב וגם להוביל”.

“קיבולת ההכלה שלי ענקית”, היא אומרת בפשטות. “אני מסוגלת לחבק ולהקשיב ברגעי משבר, ובאותו זמן להיות מאוד אסרטיבית וחדורת מטרה. פחות מעניין אותי אגו, יותר מעניינת אותי המטרה המשותפת. אני רצה אליה ומנסה לרתום איתי כמה שיותר אנשים ונשים בדרך”.

היא לא מתעלמת מהפער שבין שיח ציבורי מתסיס לבין המציאות בשטח: “יש היום דיבור קשה על מקומן של נשים בצה"ל, על מה מותר ומה אסור לחיילות. זה מכעיס אותי. נשים יכולות לעשות כל דבר שגבר עושה. השיח הזה רק מדרבן אותי לעבוד חזק יותר כדי להוכיח את זה במעשים”.

“אין משהו שאנחנו לא יכולות”: מסר לנשות הרצליה

לקראת סיום אני מבקש ממנה לפנות ישירות לקוראות “הרצליה היום”. היא לוקחת רגע לחשוב ואז אומרת:
“אני רוצה שכל אישה וכל נערה בהרצליה תאמין בעצמה. ביכולות שלה, במסוגלות שלה. אין משהו שאנחנו לא יכולות לעשות. הכל מתחיל מאמונה פנימית ועבודה עם עצמנו”.

היא לא מדברת רק על מנהיגות ציבורית, אלא גם על מנהיגות פנימית: “אנחנו מולטי־טאסקינג – מביאות חיים לעולם, מגדלות משפחות, עובדות, לומדות, מתנדבות. אין סיבה שלא נחלום בגדול ונממש. ואם את נתקלת באישה או נערה שאיבדה לרגע את האמונה בעצמה – תעזרי לה להחזיר אותה. זה אולי הדבר החשוב ביותר שאפשר לעשות אחת בשביל השנייה”.

“אני מצדיעה לכל אחת ואחת מכן – על הדרך, על התרומה, על האומץ ועל ההשראה. אבל אני גם מזמינה אתכן להיות שותפות. להגיע לקבוצות המיקוד, להצטרף לקהילות, להביא רעיונות, לדרוש מקום סביב שולחנות קבלת ההחלטות בעיר”.

“יום האישה הוא לא עוד תאריך בלוח השנה”, היא מסכמת. “הוא תזכורת יומית. כל פעם שאישה מהרצליה מחליטה להרים את הקול שלה, להיות מעורבת, לחלום יותר רחוק – זה יום האישה. יחד, לביאות ואריות, נמשיך להוביל שינוי”.

Fun Fact : שלושה כלבים וערבית שוטפת

מאחורי כל התפקידים הרשמיים מסתתרת גם סיגלית הפרטית. “אני וורקוהוליק, זה קצת בעייתי”, היא צוחקת, אבל מיד מוסיפה שני פרטים שלא רבים יודעים עליה.
הראשון – היא “אמא” לשניים, וסבתא לנכד, אבל בבית שלה תמיד יש גם שלושה כלבים לפחות. “החלום שלי בילדות היה להיות וטרינרית. כל החיים גידלתי כלבים. כרגע יש בבית פיטבול, האסקי סיבירי מעורב ושיצו–פודלית. לא פשוט, אבל זה ממלא את הבית באהבה”.

ה- Fun Fact השני מגיע מהבית שבו גדלה: “אני בת לבית טריפוליטאי, הקטנה מתוך חמש בנות. בבית דיברו ערבית – ואני מבינה כמעט את כל הניבים: מצרי, לבנוני, סורי, וגם את הערבית הארץ־ישראלית שלנו. איטלקית ההורים שמרו לעצמם, אבל ערבית לימדו אותנו. זו שפה יפהפייה, ובישראל, בעיניי, היא מאסט”.

במדינה שבה השיח על נשים, ביטחון ושוויון עדיין רווי מחלוקת, סיגלית שדה דמרי בוחרת לעשות משהו אחר: לשלב בין חמלה לנחישות, בין נתונים לקהילה, בין חמ״ל עירוני לבין בית מלא כלבים, ולהזכיר לכולנו – “אין דבר שאישה לא יכולה לעמוד בו”.

לא להישאר בקהל, להצטרף!

אחרי חודשים של חירום, סיגלית לא מציעה לנשות הרצליה עוד “יום חג”, אלא מסר מפוכח: המציאות בישראל מדאיגה – יותר אלימות, פחות ייצוג, פערי שכר עיקשים – אבל בעיר הזאת הן לא אמורות להישאר סטטיסטיקה. בתור מי שניהלה חמ״ל בזמן מלחמה וכעת מובילה את תיק השוויון המגדרי, היא מבקשת מנשים בעיר לא להישאר בקהל: להצטרף לקבוצות המיקוד, לדרוש נתונים, ליזום, להרים קול – ולהפוך את העוצמה השקטה שהן מפעילות בבית, בקהילה ובעבודה, לכוח גלוי שמעצבים איתו את הרצליה של אחרי המלחמה.

• אריאל פיכמן –  מנהלת המחלקה לשיוויון מגדרי  ArielF@Herzliya.muni.il
• פרטי קשר: בן גוריון 22, הרצליה 09-9549777 (קבלת קהל בתיאום טלפוני בלבד)